– תעזוב אותי! – צעקה נועה בת השמונה כשהיא ניסתה למשוך את המעיל שלה מתוך פיו של הכלב.
אבל רקס לא שחרר.
הרועה הגרמני אחז בשרוול שלה ומשך אותה לאחור בכל כוחו.
האוטובוס לבית הספר כבר התקרב.
הוא הופיע מעבר לפינה בדיוק בזמן הרגיל.
– רקס! די!
נועה הצליחה סוף סוף להשתחרר.
באותו רגע ממש האוטובוס נכנס לצומת.
ואז הכול קרה בבת אחת.
משאית גדולה פרצה מרחוב צדדי במהירות גבוהה.
לא נשמעו בלמים.
רק רעש מחריש אוזניים של התנגשות.
מתכת התעקמה.
זכוכיות התנפצו.
האוטובוס הצהוב הסתחרר הצידה.
עשן החל למלא את האוויר.
נועה קפאה במקומה.
לרגע היא לא הצליחה לנשום.
לצידה עמד רקס.
שקט.
דרוך.
כמו פסל.
כאילו ידע מה עומד לקרות.
– נועה!
אמה רצה אליה מהמרפסת.
היא כמעט מעדה במדרגות מרוב בהלה.
– את בסדר?
נועה הנהנה.
– הוא לא נתן לי לעלות לאוטובוס.
אמה חיבקה אותה בחוזקה.
ואז הביטה בכלב.
– הוא הציל אותך.
השכן, מר כהן, רץ מעבר לכביש עם הטלפון בידו.
פניו היו חיוורות.
– ראיתי הכול! – קרא. – המשאית בכלל לא האטה!
אבל נועה כמעט לא שמעה אותו.
משהו הרגיש לא נכון.
האוויר היה כבד.
שקט מדי.
כמו הרגע שלפני סערה.
– אמא…
– אל תסתכלי לשם, מתוקה.
– אני לא מסתכלת על האוטובוס.
– אז על מה?
– על רקס.
הכלב כבר לא הביט בתאונה.
הוא הסתובב לעבר הבית.
לעבר הדלת הקדמית שנותרה פתוחה.
הפרווה על גבו התרוממה.
נהמה נמוכה עלתה מחזהו.
כזו שנועה מעולם לא שמעה ממנו.
אמה נעצרה.
– מה קרה, ילד?
רקס לא זז.
הוא המשיך לבהות במסדרון החשוך.
כאילו מישהו עומד שם.
או משהו.
– יש מישהו בבית, לחשה נועה.
אמה נעמדה מיד לפניה.
– פורץ?
נועה הנידה בראשה.
ואז הריחה אותו.
את אותו ריח מוזר.
הריח שהופיע בחלומותיה שוב ושוב במשך חודש שלם.
ריח שלא היה אמור להיות שם.
עיניה נפערו.
– אמא…
– מה קרה?
נועה אחזה בקולר של רקס.
והבינה את האמת.
הוא לא ניסה להרחיק אותה מהאוטובוס.
הוא ניסה להרחיק אותה ממשהו אחר.
משהו שעדיין חיכה בתוך הבית.
כתבו בתגובות “המשך” או “הסיפור המלא”, ואשלח מיד את החלק הבא.
– תעזוב אותי! – צעקה נועה בת השמונה כשהיא ניסתה למשוך את המעיל שלה מתוך פיו של הכלב.
אבל רקס לא שחרר.
הרועה הגרמני אחז בשרוול שלה ומשך אותה לאחור בכל כוחו.
האוטובוס לבית הספר כבר התקרב.
הוא הופיע מעבר לפינה בדיוק בזמן הרגיל.
– רקס! די!
נועה הצליחה סוף סוף להשתחרר.
באותו רגע ממש האוטובוס נכנס לצומת.
ואז הכול קרה בבת אחת.
משאית גדולה פרצה מרחוב צדדי במהירות גבוהה.
לא נשמעו בלמים.
רק רעש מחריש אוזניים של התנגשות.
מתכת התעקמה.
זכוכיות התנפצו.
האוטובוס הצהוב הסתחרר הצידה.
עשן החל למלא את האוויר.
נועה קפאה במקומה.
לרגע היא לא הצליחה לנשום.
לצידה עמד רקס.
שקט.
דרוך.
כמו פסל.
כאילו ידע מה עומד לקרות.
– נועה!
אמה רצה אליה מהמרפסת.
היא כמעט מעדה במדרגות מרוב בהלה.
– את בסדר?
נועה הנהנה.
– הוא לא נתן לי לעלות לאוטובוס.
אמה חיבקה אותה בחוזקה.
ואז הביטה בכלב.
– הוא הציל אותך.
השכן, מר כהן, רץ מעבר לכביש עם הטלפון בידו.
פניו היו חיוורות.
– ראיתי הכול! – קרא. – המשאית בכלל לא האטה!
אבל נועה כמעט לא שמעה אותו.
משהו הרגיש לא נכון.
האוויר היה כבד.
שקט מדי.
כמו הרגע שלפני סערה.
– אמא…
– אל תסתכלי לשם, מתוקה.
– אני לא מסתכלת על האוטובוס.
– אז על מה?
– על רקס.
הכלב כבר לא הביט בתאונה.
הוא הסתובב לעבר הבית.
לעבר הדלת הקדמית שנותרה פתוחה.
הפרווה על גבו התרוממה.
נהמה נמוכה עלתה מחזהו.
כזו שנועה מעולם לא שמעה ממנו.
אמה נעצרה.
– מה קרה, ילד?
רקס לא זז.
הוא המשיך לבהות במסדרון החשוך.
כאילו מישהו עומד שם.
או משהו.
– יש מישהו בבית, לחשה נועה.
אמה נעמדה מיד לפניה.
– פורץ?
נועה הנידה בראשה.
ואז הריחה אותו.
את אותו ריח מוזר.
הריח שהופיע בחלומותיה שוב ושוב במשך חודש שלם.
ריח שלא היה אמור להיות שם.
עיניה נפערו.
– אמא…
– מה קרה?
נועה אחזה בקולר של רקס.
והבינה את האמת.
הוא לא ניסה להרחיק אותה מהאוטובוס.
הוא ניסה להרחיק אותה ממשהו אחר.
משהו שעדיין חיכה בתוך הבית.
כתבו בתגובות “המשך” או “הסיפור המלא”, ואשלח מיד את החלק הבא.