הפארק בשלהי הסתיו היה שקט, שקט מדי. מרבד של עלים יבשים כיסה את ספסל העץ הישן, והאוויר נשא ריח של קור יבש ואבק. איתן ישב שם, בוהה בערפל, ובתו הקטנה מאיה ישבה לצדו. היא נראתה כה שבירה, כמעט חסרת ישע, עם משקפי השמש הכהים שהסתירה את עיניה והמקל הלבן שנח על ברכיה. מאז התאונה ההיא, איתן הקדיש כל רגע מחייו כדי להיות לה לעיניים, מבלי לדעת שהאמת מורכבת הרבה יותר.
לפתע, ילד קטן ומלוכלך הגיח מבין השיחים. בגדיו היו קרועים, אצבעותיו רעדו, ותרמילו הישן היה פתוח לרווחה. הוא נראה מבועת, כאילו הוא בורח ממשהו נורא. הילד תפס בשרוולו של איתן בחוזקה ולא הרפה. “מה אתה רוצה, חמוד?” שאל איתן ברוך, אך תשובת הילד הכתה בו כברק: “הבת שלך לא עיוורת. היא רואה הכל”. איתן קפא על מקומו. מאיה לא זזה, אך עלה יבש שריחף מול פניה גרם למשהו להשתנות.
אז זה קרה. מאיה סובבה את ראשה באיטיות. עיניה, מבעד לעדשות הכהות, עקבו אחרי הילד בדיוק מצמרר. המקל הלבן החל להחליק מברכיה, אך ידה של מאיה נשלחה קדימה במהירות הבזק ותפסה אותו רגע לפני שנפל. איתן הרגיש איך הדם אוזל מפניו. “מה אמרת?” לחש איתן לעבר הילד. הילד בלע את רוקו ואמר בקול חנוק: “ראיתי את המבט שלה. אני ישן ליד הבית שלכם… ראיתי הכל מהחלון”.
איתן הביט מעבר לכתפו וראה דמות רצה לעברם בין העצים המטושטשים. זו הייתה אלונה, אשתו. הילד התקרב לאוזנו של איתן ולחש: “זו אשתך… היא שמה לה משהו באוכל. כל יום”. איתן הרגיש שהעולם מסתובב סביבו. מאיה פנתה אליו אז, ובקול שבור וקטן אמרה: “אבא… בבקשה אל תגלה לה שאני יכולה לראות היום”. אלונה התקרבה אליהם, מאטה את ריצתה כשהיא מבחינה בילד הזר.
איתן נפל על ברכיו מול מאיה, קולו רעד כשהוא אחז בידיה הקטנות: “מאיה, על מה את מדברת? למה שתסתירי ממני דבר כזה?”. דמעות החלו לזלוג מתחת למשקפי השמש שלה. “היא אמרה לי שאסור לספר,” לחשה מאיה בבכי. “אמא אמרה שאם אגיד לך שאני רואה, אתה תעזוב אותנו ותמצא משפחה חדשה. היא נתנה לי תרופות… היא אמרה שזה יעזור לי, אבל זה רק עשה אותי עייפה וחלשה”. איתן הרגיש בחילה עזה מטפסת בגרונו.
הילד המלוכלך הוסיף בחרדה: “ראיתי אותה מחליפה את הבקבוקים במטבח. היא שופכת את האוכל הטוב ונותנת לה רק את מה שגורם לה להיות חולה. אף אחד לא מקשיב לילדים כמוני, אבל אני יודע מה ראיתי”. איתן הסתובב לאט. אלונה עמדה שם, מחייכת את החיוך המתוק שתמיד הרגיע אותו, אך כעת הוא נראה לו כמיצג של רשע טהור. “איתן, יקיריי, מה קורה כאן? מי הילד הזה?” קולה היה רך ומרגיע, אך איתן כבר לא ראה את האישה שאהב.
הוא קם באיטיות, מעמיד את מאיה מאחורי גבו כחומה בצורה. הוא הביט באלונה כאילו הייתה זרה גמורה. מאיה הצמידה את פניה לגבו ולחשה: “היא יודעת שהילד הזה ראה אותה”. באותו רגע, איתן הבחין בזה. בכיס בגדי האימון שלה בלט בקבוק זכוכית קטן וחום — בדיוק הבקבוק שמאיה תיארה. אלונה המשיכה לחייך, אך בעיניה הופיע פתאום מבט קר ומחושב שלא היה שייך לאדם שפוי.
הילד לקח צעד אחורה בפחד, כי אלונה כבר לא הסתכלה על איתן. המבט שלה היה נעול על הילד, מבט של טורף שהבין שטרפו נמלט. איתן הבין שהחיים שהכיר היו שקר אחד גדול, ושהסכנה האמיתית לא הגיעה מבחוץ, אלא ישבה איתם לשולחן האוכל בכל ערב. עכשיו, עליו להחליט איך להגן על בתו מפני האישה שהייתה אמורה להיות המגן שלה.
מה לדעתכם גורם לאם להתנהג כך כלפי בתה? האם מדובר ברצון לשליטה מוחלטת או במחלת נפש עמוקה? כתבו לנו בתגובות מה הייתם עושים במקומו של איתן.