המזוודות כבר עמדו ליד הדלת.
ירח הדבש שלהם היה אמור להתחיל בעוד דקות ספורות.
ואז נשמעה צעקה חדה מהקומה העליונה.
כולם הסתובבו.
על גרם המדרגות שכבה רבקה.
אמו של יונתן.
היא אחזה ברגלה וייללה כאילו נפצעה קשה.
אבל מיכל אפילו לא זזה.
– היא שוב מעמידה פנים, אמרה בשקט.
יונתן הסתובב אליה בזעם.
– איך את יכולה לומר דבר כזה?
הוא מיהר לעבר אמו.
אבל רגע לפני שהגיע אליה, קרה משהו בלתי צפוי.
רבקה הפסיקה לבכות.
מיד.
היא התיישבה.
ואז קמה על רגליה.
בלי שום סימן לכאב.
בלי צליעה.
בלי קושי.
ולבסוף חייכה.
חיוך קר ומרוצה.
– זה עבד בעבר, וזה יעבוד שוב, היא אמרה. – אתם לא נוסעים לשום מקום.
המסדרון השתתק לחלוטין.
יונתן בהה בה.
– מה אמרת עכשיו?
– שמעת היטב, השיבה רבקה. – אתה נשאר כאן.
מיכל הידקה את הדרכון שבידה.
– יונתן, בוא נלך. המכונית כבר מחכה.
– הוא לא הולך לשום מקום, קטעה רבקה.
הקול שלה היה חד.
לא קול של אמא מודאגת.
אלא קול של מישהי שרגילה לשלוט.
יונתן נסוג צעד לאחור.
– אז גם מה שקרה בשנה שעברה היה שקר? וכל הפעמים שאמרת שנפצעת?
רבקה צחקה בשקט.
– הפרטים לא חשובים. התוצאה היא מה שחשוב.
מיכל הרגישה צמרמורת.
– כל השנים האלה שיחקת בו?
רבקה אפילו לא הביטה בה.
היא המשיכה להסתכל רק על בנה.
– אני המשפחה שלו. אני גידלתי אותו. אני הגנתי עליו. אף אחת לא תכיר אותו כמוני.
– אנחנו נוסעים, אמרה מיכל בתקיפות.
באותו רגע רבקה שלפה משהו מכיסה.
תמונה ישנה.
דהויה.
צהובה בקצוות.
– לפני שאתם מחליטים, תסתכל על זה.
יונתן לקח את התמונה.
והחוויר מיד.
המזוודה נשמטה מידו ופגעה ברצפה.
– מאיפה השגת את זה?
חיוכה של רבקה התרחב.
– שמרתי עליה יותר מעשרים שנה.
מיכל הביטה בהם בבלבול.
– מה יש בתמונה?
איש לא ענה.
יונתן רק המשיך להביט בה.
כאילו ראה משהו שהיה אמור להישאר קבור בעבר.
– היא משקרת, אמרה מיכל. – היא רק מנסה להפחיד אותך.
אבל יונתן כבר לא הקשיב.
בעיניו הופיע פחד.
פחד עמוק.
פחד שמיכל מעולם לא ראתה קודם.
רבקה התקרבה אליו.
– אם תצא דרך הדלת הזאת, כולם יגלו את האמת.
ליבה של מיכל החל לפעום במהירות.
– איזו אמת?
יונתן לא ענה.
לאט לאט הוא שחרר את ידה.
– לכי למכונית, הוא לחש.
– לא. אנחנו נוסעים יחד.
– בבקשה. לכי.
רבקה התקרבה לאוזנו.
ולחשה לו כמה מילים.
רק כמה מילים.
אבל הן הספיקו.
יונתן רעד כולו.
ומיכל הבינה שבאותו רגע, ירח הדבש שלהם הפך לבעיה הקטנה ביותר בחייהם.
כתבו בתגובות “המשך” או “הסיפור המלא”, ואשלח מיד את החלק הבא.
מיכל לא זזה.
הדרכון עדיין היה בידה.
היא הביטה ביונתן, מחכה שיסתכל עליה.
אבל הוא לא הרים את עיניו מהתמונה.
כאילו כל העולם סביבו הפסיק להתקיים.
– יונתן, תגיד לי מה קורה פה.
קולה רעד.
רבקה נשענה לאחור ונראתה מרוצה.
יותר מדי מרוצה.
כאילו חיכתה לרגע הזה שנים.
– היא לא צריכה לדעת, אמרה.
יונתן הרים סוף־סוף את ראשו.
פניו היו חיוורות.
– לא, אמא.
הפעם היא כן צריכה לדעת.
החיוך של רבקה נעלם.
לראשונה באותו ערב.
– תחשוב טוב לפני שאתה מדבר.
– אני חושב על זה כבר שנים.
הוא הרים את התמונה.
מיכל התקרבה.
– תראה לי.
ידיו רעדו כשהעביר לה אותה.
בתמונה נראו שני אנשים צעירים עומדים ליד בית חולים ישן.
אישה צעירה החזיקה תינוק עטוף בשמיכה.
ולצידה עמדה רבקה.
צעירה בהרבה.
אבל ללא ספק רבקה.
מיכל קימטה את מצחה.
– אני לא מבינה.
יונתן בלע רוק.
– גם אני לא הבנתי כשמצאתי אותה בפעם הראשונה.
– מה זאת אומרת?
הוא עצם את עיניו לרגע.
כאילו עצם אמירת המילים כאבה לו.
– האישה שמחזיקה אותי בתמונה…
מיכל קפאה.
– אותך?
– כן.
המסדרון השתתק שוב.
– זאת לא אמא שלי.
רבקה סגרה את עיניה.
– יונתן…
– לא.
הוא קטע אותה.
– לא הפעם.
מיכל הרגישה שהלב שלה דופק בחוזקה.
– על מה אתה מדבר?
יונתן הביט בה.
ובפעם הראשונה מאז הכירה אותו, היא ראתה בעיניו ילד מבוהל.
– גיליתי לפני שנה שאני מאומץ.
מיכל כמעט איבדה את שיווי משקלה.
– מה?
– והיא הסתירה את זה ממני כל החיים.
רבקה נשמה עמוק.
– עשיתי מה שהייתי חייבת.
– חייבת?
קולו של יונתן עלה.
– שיקרת לי שלושים שנה.
– כי פחדתי.
– ממה?
רבקה לא ענתה מיד.
ואז לחשה:
– שתעזוב אותי.
השקט שנפל אחר כך היה כבד.
אבל יונתן עדיין לא סיים.
– וזה לא הכול.
הוא הוציא מעטפה מקופלת מכיס המעיל.
ישנה.
שחוקה.
– מצאתי את זה בעליית הגג לפני כמה חודשים.
פניה של רבקה החווירו.
– לא היית אמור למצוא את זה.
– אבל מצאתי.
הוא שלף מסמך מצהיב.
מכתב.
ועליו חותמת רשמית.
מיכל קראה את השורה הראשונה.
והרגישה צמרמורת.
“פתיחת חקירה בנושא היעלמות תינוק מבית החולים.”
היא הרימה את עיניה באיטיות.
מביטה פעם ביונתן.
ופעם ברבקה.
– לא…
לחשה.
– זה לא יכול להיות.
אבל פניה של רבקה כבר נתנו את התשובה.
ואז נשמע צלצול טלפון.
חד.
פתאומי.
מבהיל.
יונתן הביט במסך.
מספר לא מוכר.
הוא ענה.
הקשיב.
ולאט־לאט כל הצבע נעלם מפניו.
– מי זה היה? שאלה מיכל.
הוא ניתק.
ידו רעדה.
– עורך הדין.
– ומה הוא אמר?
יונתן הביט באמו.
ואז באשתו.
– האישה שבתמונה…
קולו נשבר.
– היא עדיין בחיים.
מיכל עצרה את נשימתה.
– ומה עוד?
יונתן הביט לעבר הדלת.
כאילו כבר שמע מישהו מתקרב.
– היא בדרך לכאן.
עכשיו.
בפעם הראשונה באותו ערב, רבקה נראתה מפוחדת באמת.
כי בעוד פחות משעה, האישה שחיפשה את בנה במשך יותר מעשרים שנה תעמוד מולה פנים אל פנים.
ואז שום סוד כבר לא יוכל להישאר קבור.